תנ"ך על הפרק - שמות לה - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות לה

85 / 929
היום

הפרק

בנ"י מצווים על השבת ותורמים למלאכת המשכן

וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהוָ֑ה כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׂטִּֽים׃וְשֶׁ֖מֶן לַמָּא֑וֹר וּבְשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃וְאַ֨בְנֵי־שֹׁ֔הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃וְכָל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֽה׃אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן אֶֽת־אָהֳל֖וֹ וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ אֶת־קְרָסָיו֙ וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו אֶת־בְּרִיחָ֕ו אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנָֽיו׃אֶת־הָאָרֹ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃אֶת־הַשֻּׁלְחָ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃וְאֶת־מְנֹרַ֧ת הַמָּא֛וֹר וְאֶת־כֵּלֶ֖יהָ וְאֶת־נֵרֹתֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃וְאֶת־מִזְבַּ֤ח הַקְּטֹ֙רֶת֙ וְאֶת־בַּדָּ֔יו וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לְפֶ֥תַח הַמִּשְׁכָּֽן׃אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֗ה וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃אֵ֚ת קַלְעֵ֣י הֶחָצֵ֔ר אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנֶ֑יהָ וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶחָצֵֽר׃אֶת־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶֽם׃אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃וַיֵּֽצְא֛וּ כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִלִּפְנֵ֥י מֹשֶֽׁה׃וַיָּבֹ֕אוּ כָּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִיאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְהוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ׃וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַיהוָֽה׃וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ׃כָּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכָל־מְלֶ֥אכֶת הָעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ׃וְכָל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֙לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃וְכָל־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים׃וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃וְאֶת־הַבֹּ֖שֶׂם וְאֶת־הַשָּׁ֑מֶן לְמָא֕וֹר וּלְשֶׁ֙מֶן֙ הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכָל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַיהוָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחַשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת׃וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן׃מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֮ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויאמר אלהם וגו'. למה נאמר, לפי שנאמר ועשו לי מקדש, שומע אני בין בחול בין בשבת, ת"ל ויאמר להם ששת ימים תעשה מלאכה – בחול ולא בשבת אכונת הקושיא למה נאמר כאן בכלל ענין שבת והא כבר נאמר בפ' תשא, ומשני דהו"א דבנין ביהמ"ק דוחה שבת קמ"ל. ונראה דלכן הו"א כן, משום דהיינו אומרים כמו שהותרו קרבנות בשבת כך הותרה מלאכת המשכן דשניהם צורך גבוה הן, ועיין מש"כ בפ' הסמוך בטעם הדבר למה נשתנה באמת דין בנין ביהמ"ק מקרבנות לענין זה.
והנה ביבמות ו' א' יליף דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת מדכתיב (ר"פ קדושים) את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו, כולכם חייבין בכבודי, יעו"ש. ונראה דאע"פ דדרשה שלפנינו יותר מבוארת לענין זה, דאיירי בבנין ביהמ"ק ובמלאכת שבת, בכ"ז ניחא ליה להביא משם יען דהגמרא רוצה לילף דגם יו"ט אין בנין ביהמ"ק דוחה, וסתם שבת כולל גם יו"ט כמבואר בשבועות ט"ו ב' [וע"ל בס"פ בא בפסוק והיה לך לאות על ידך מש"כ מזה] וא"כ בכלל הלשון את שבתתי תשמרו הוי גם יו"ט, משא"כ שבת דכתיב בפרשה זו בודאי אין כולל יו"ט, שהרי דרשינן בסמוך הפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט, יעו"ש.
.
(מכילתא)
אלה. תניא, רבנן דקסרי אמרי, סימן לל"ט מלאכות בשבת מן התורה – אלה. א׳ – חד, ל׳ תלתין, ח׳ – תמניא, שלא מתמנעין רבנן למדרש ה׳ לה׳, הרי ל"ט בסימן ורמז בעלמא הוא, אבל עיקר ל"ט מלאכות ילפינן ממלאכות שהיו במשכן ונצטוו עליהן בפרשה זו שלא לעשותן בשבת במשכן, כמבואר בשבת מ"ט ב'. ובדבר הדרשה ה' לח' עיין מש"כ לעיל בפ' יתרו בפסוק כבד את אביך, שכך רגילין חז"ל בכ"מ, מפני שהם ממוצא אחד, והבאנו שם כמה דוגמאות לזה. .
(ירושלמי שבת פ"ז ה"ט)
אלה הדברים. תניא, רבי אומר, דברים הדברים אלה הדברים, אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני גר"ל דברים משמע תרי ה' דהדברים מרבה אחד הא תלת, אלה בגמטריא ל"ו הרי ל"ט. וגם זה רמז וסימן בעלמא כבדרשה הקודמת וכמש"כ שם. .
(שבת צ"ז ב׳)
יהיה לכם קודש. לכם קודש ולמקום חול דר"ל לענין הקרבת קרבנות שהן צורך גבוה מותרים להעשות בשבת. ודרשה זו היא מעין הדרשה שבסמוך בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר באברים ופדרים, אלא דהתם מורה רק לענין הבערה וכאן לענין כל המלאכות הדרושים לצורך גבוה. ולכאורה קשה לפי דרשה זו למה באמת לא תדחה בנין ביהמ"ק את השבת [עיין בדרשה ריש פ' הקודם ומש"ש] כיון דגם הוא צורך גבוה, וצ"ל דשאני קרבנות דקבוע להם זמן ובביטולם מבטלין מ"ע משא"כ בנין ביהמ"ק דלא קביע לה זמן ויום מוגבל. .
(מכילתא)
לא תבערו אש. תניא, הבערה בכלל כל המלאכות היתה, ולמה יצאה, להקיש אליה ולומר לך, מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה, ומכאן לחילוק מלאכות מן התורה בשבת השאם עשה בשוגג הרבה מלאכות בשבת חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה, ולא אמרינן שחייב רק אחת על חלול שבת בכלל, וכבר כתבנו מזה בפ' תשא בפסוק מחלליה מות יומת. .
(שבת ע׳ א׳)
בכל משבותיכם. בכל משבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר באברים ופדרים ושמצותן להקטיר כל הלילה מותר להקטירן גם בשבת, ואע"פ דממה דכתיב עולת שבת בשבתו שמעינן זה, ובודאי גם אברים ופדרים של קרבנות שבת, אך י"ל דאי מהתם הו"א כיון דמותר לשרפם בלילה יניחום עד מוצאי שבת, לזה אצטריך כאן לאשמעינן דשבת הותרה אצל צרכי גבוה, ובתוס' פרשו בענין אחר. .
(שם כ' א׳)
בכל משבותיכם, ולהלן הוא אומר (פ׳ מסעי) והיו אלה לכם לחקת משפט לדרותיכם בכל משבותיכם, מה מושבות האמור להלן בית דין אף מושבות האמור כאן בית דין, מכאן למיתת ב"ד שאינה דוחה את השבת זדגם מיתת ב"ד יש מין הבערה והיא מיתת שריפה, והוא הדין לשאר מיתות ב"ד. ובירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ו איתא בזה הלשון מכאן לבתי דינין שלא ידונו בשבת, ואע"פ דהלשון מורה לכל הדינין אפילו דיני ממונות, בכ"ז בעיקרו קאי על דיני נפשות, דבזה איירי שם הסוגיא, ומה דקיי"ל דגם ד"מ אין דנין בשבת יש בזה טעמים אחרים, ע' בחו"מ סי' ה'. .
(יבמות ו׳ ב׳)
ביום השבת. ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר ביו"ט חבירושלמי ביצה פ"ה ה"ב הובאה דרשה זו, ומפרש דאי אפשר לומר שבאה להתיר הבערה לצורך אוכל נפש דזה מפורש כתיב בפ' בא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, אלא באה לרבות אפילו נר של בטלה, ר"ל נר שאין לו צורך בה. ועיין בהה"מ ריש הלכות יו"ט כתב דטעם דרשא זו מפסוק זה משום דביום השבת מיותר, דהא איירי בשבת. ונראה דהוכרח לפרש כן ולא בפשיטות, משום דכתיב ביום השבת – ולא ביו"ט, יען דמצינו כ"פ דגם יו"ט נקרא שבת ע"ש השביתה כמבואר בשבועות ט"ו ב' וברש"י שם ובמנחות ס"ו ב' ולפנינו בארנו זה לעיל ס"פ בא בפסוק והיה לך לאות על ידך, יעו"ש, ולפי"ז אי לאו הדיוק מיתור המלות לא היינו ממעטין יו"ט מיניה. .
(ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב)
ביום השבת. ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מע"ש לשבת טדהו"א דהאיסור בכלל שלא יהיה בוער אש בשבת אף שהודלק מערב שבת לזה אמר דרק ביום השבת אסור להבעיר שלא תעשו הפעולה דהבערה בשבת, וכמו דמשמע הלשון לא תבערו ולא כתיב לא תבער אש, וממילא כשנדלק מע"ש מותר להיות דולקת והולכת בשבת, ועיין מש"כ בפ' משפטים בפ' כי תצא אש. .
(מכילתא)
את בגדי השרד. א"ר חמא בר חנינא, מאי דכתיב את בגדי השרד לשרת בקדש, אלמלא בגדי כהונה לא נשתיירו משונאיהם של ישראל שריד ופליט ילישנא מעליא כלפי ישראל נקט, ודריש שרד מלשון שריד. ונראה דקשה לו למה לא כלל אותם בשם בגדי הקודש שבסמוך בפסוק, ופירש"י אלמלא בגדי כהונה שעל ידיהם מקריבין קרבנות שמכפרין על ישראל, עכ"ל, ולכאורה קשה למה לא פירש פשוט דבגדי כהונה עצמן מכפרין כדאיתא בזבחים [פ"ח ב' על פ' תצוה כ"ט א'], וי"ל דהוכרח לפרש כן משום דקשה ליה מה שאמר אלמלא בגדי כהונה וכו', דמה בכך אלמלא הבגדים הא הקרבנות עצמן מכפרין, ולכן פירש משום התכלית הבא ע"י בגדי כהונה דהיינו הקרבנות. .
(יומא ע"ב ב׳)
את בגדי השרד. מהו לשון שרד, א"ר שמואל בר נחמני, בגדים שגורדין אותן כברייתן מכליהם ומשרדין מהם כלום, ומאי היא – מעשה מחט יאר"ל כשהיו חותכין אותן בגרדין שלהן מתוך כלי אריגתן היו עושין כברייתן חלולין כדרך לבישתן ולא כשאר יריעה שצריך שוב לחתכה למדת הלבוש ולתפור במחט ומשיירין מהן מקצת שאינו ארוג עמהן ואותו שיור היה נארג בפני עצמו ומחברו במחט. ואע"פ דבגדי כהונה בכלל אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג כדכתיב (פ' תצוה) מעשה אורג, אך הכא איירי לענין הבית יד שלהם דהוא נארג בפני עצמו ומתחבר ונדבק עם הבגד, ובפ' תצוה שם בארנו בטעם הדבר. .
(שם שם)
כל נדיב לב. תניא, ר׳ יצחק אומר, מכאן רמז להתרת נדרים מן התורה יבבאור הענין כי בכלל ענין התרת נדרים ע"י חכם לא מצינו ענינו בתורה וכל הפרשה הראשונה דסדר מטות איירי רק בהפרת האב לבתו והבעל לאשתו, וענין זה הוא מקובל לחכמים מדור דור עד משה רבינו, ובכ"ז דרך חז"ל בקודש למצוא לכל דבר מקובל איזה רמז בתורה, ומבואר בגמרא כאן רמזים שונים, ור' יצחק מוצא רמז לזה בפסוק שלפנינו דכתיב כל נדיב לב הביאו, ונראה הכונה דמשמע ליה דגם ההבאה היתה בנדבות לב ולא רק שהמחשבה מקודם היתה לנדוב ובשעת הבאה חזר, משום דא"כ היו מתירין לו, כי אין אונס, וכ"נ מפירש"י, וע"ע לפנינו בר"פ מטות בפסוק לא יחל דברו, ומה שנוגע לדין זה נבאר אי"ה בפ' נשא בפסוק איש כי יפליא לנדור נדר. ..
(חגיגה י' א')
כל נדיב לב. תניא, מוצא שפתיך תשמור ועשית (פ׳ תצא) אין לי אלא שהוציא בשפתיו שהוא חייב, גמר בלבו מניין שהוא חייב ת"ל כל נדיב לב יגנראה דסמך על סוף הפסוק כל נדיב לב הביאו, דמשמע כיון שגמר בלבו להביא הביא, ואמנם זה הוא רק בנדרי הקדש, אבל בנדרי חולין אינו חייב אלא א"כ הוציא בשפתיו, דכתיב ר"פ מטות לבטא בשפתים. –
וע' ביו"ד ס"ס רנ"ח חקירת הפוסקים לענין אם חשב בלבו ליתן דבר לצדקה אם מחויב לקיים, וגדר הספק בזה אם מדמינן צדקה לנדרי הקדש או לנדרי חול, יעו"ש. ואני תמה על הספק הזה דהא בנדרים ז' א' בעו בגמרא אם יש יד לצדקה או לא [ר"ל כגון שהפריש סלע ואמר הרי זה לצדקה ואמר על סלע אחר וזה], מי אמרינן כיון דאתקש לקרבנות מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד או דילמא כי אתקש לבל תאחר אתקש, ועלתה בעיא זו בתיקו, ופסקו כל הפוסקים לחומרא [ע' ביו"ד סי' רנ"ח ס"ב], ולפי"ז מהיכי תיתא כאן לחלק צדקה מקרבנות לענין מחשבה אחרי דלענין יד פסקו לחומרא דהוי כקרבנות, וי"ל. –
ודע דמה דקיי"ל באו"ח סי' תקס"ב ס"ו שאם הרהר לקבל תענית מחויב להתענות נסמך על דרשה זו שהתענית דמי לקרבן, יעו"ש.
.
(שבועות כ"ו ב')
כל נדיב לב. א"ר יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת, לטובה כתיב כל נדיב לב ולרעה כתיב (פ׳ תשא) ויתפרקו כל העם ידדרשה זו כפולה לעיל בפ' תשא בפ' הנזכר בזה, ושם נתבארה. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"א)
חכמת לב בידיה טוו. מכאן אמרו אין חכמה לאשה אלא בפלך טומדתלה מלאכה זו בחכמתן, משמע שחכמת נשים היא רק בזה, וענין החכמה בזה י"ל ע"פ המבואר בשבת צ"ט א' [ויובא בסמוך] שהטויה היתה בעוד שהשער היתה מחוברת לגוף העזים, וכמש"כ בפסוק הבא בחכמה טוו את העזים. והנ"מ בזה שאין חכמה לאשה אלא בפלך הוא שאין מוסרין דברי תורה הצריכין לעיון לנשים מפני שדעתן קלה וחכמתן ארעית ואינן יכולות לעמוד על חקר דבר עיוני, וע"י כן אפשר שתצאנה הרבה שגגות וטעותים. ונבאר מענין זה בארוכה אי"ה בפ' עקב בפסוק ולמדתם אותם את בניכם, וע"ע מש"כ לעיל בפ' בראשית בפסוק ויבן ה' אלהים את הצלע. .
(יומא ס"ו ב׳)
בידיה טוו. מלמד שהטויה היא מלאכה המיוחדת לנשים טזונ"מ בזה שמחויבת האשה לעשות לבעלה מלאכה זו, דבשארי מלאכות אזלינן אחר מנהג המקום אם נהגו הנשים לארוג אורגת, לרקום רוקמת, ומפסוק זה ילפינן שאם לא היה דרך נשי העיר לעשות אחת מכל אלו המלאכות אין הבעל יכול לכוף את אשתו רק לטוות את הצמר, אחרי דמצינו מפורש בתורה שמלאכה זו מיוחדת לנשים, ובכל זאת אינו יכול לכופה רק לטוות בצמר ולא בפשתן, מפני שהפשתן מזיק לפה ולשפתים, וע' בכתובות נ"ט ב'. [רמב"ם פכ"א מאישות ה"א].
טוו את העזים. תני משמיה דר׳ נחמיה, שטוף מן העזים וטוו מן העזים יזכלומר שהטויה היתה בעוד שהשער היתה מחוברת לגוף, משום דאל"ה מה חכמה בטויה, משא"כ טויה במחובר באמת דורש חכמה יתירא. , ואפילו הכי לענין שבת פטור, מאי טעמא, אין דרך טויה בכך, וחכמה יתירא שאני יחר"ל אין למדים מחכמה יתירא שהיתה במקדש. וצ"ע שלא אמרו שפטור מחמת זה, שאין גמר מלאכה בטויה כזו, אחרי שחסר עוד קציצה וגזיזה. .
(שבת ע"ד ב׳)
טוו את העזים. ת"ר, יריעות התחתונות של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש, והעליונות של מעשה עזים, וגדול מה שנאמר בעליונות ממה שנאמר בתחתונות, דאלו בתחתונות כתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, ואלו בעליונות כתיב בחכמה טוו את העזים יטס"ל פי' הכתוב דהמלה בחכמה מוסב אלמטה, בחכמה טוו, ונסמך על הדרשה הקודמת שהטויה היתה בעוד שהשער היה על גוף העזים במחובר, וזו היא באמת חכמה יתירה. .
(שם צ"ט א׳)
והנשאים הביאו. תני נשיאים ממש, וכן הוא אומר (משלי כ"ה) נשיאים ורוח כר"ל עבים ועננים, ומה שנראה לו להוציא פשטות הכתוב לדרשה רחוקה כזו, יתכן משום דבכל מקום שנזכרו נשיאים בתורה באו מצויינים בשם תואר, נשיאי ישראל, נשיאי העדה, נשיאי המטות, נשיאי האבות, וכאן בא השם נשיאים בסתם. וכלל דרשה זו רומזת להדרשה שבסמוך בדרשה הבאה בפסוק בבקר בבקר, שעם המן ירדו לישראל אבנים טובות ומרגליות, והמן ירד ממקום העננים, וזה והנשיאים הביאו – יחד עם המן – את אבני השהם וכו'.
אך צ"ע האיך אפשר לומר דהפירוש נשיאים – עננים, הא כתיב שהם הביאו גם שמן למאור, ושמן למאור מפורש קיי"ל דצריך שמן זית, כמבואר ריש פ' תצוה ובמנחות פ"ט א', וזה אי אפשר בשמן שהביאו עננים. ואפשר לומר ע"פ מ"ש במנחות פ"ט ב' חטים שירדו בעבים, ועיי"ש ברש"י ותוס', ובכלל אין למדין ממעשה נסים ואין משיבין על הדרוש.
.
(יומא ע"ה א׳)
והנשאים הביאו. תניא, א"ר נתן, בשעה שנתעסק משה במלאכת המשכן לא רצה לטול עצה מנשיאי ישראל, והיו אומרים, אוי לנו שאין לנו שותפות במלאכת המשכן, עמדו והוסיפו דבר משלהם, שנאמר והנשאים הביאו את אבני השהם כאלא נתבאר לי מה היתה כונת משה רבינו בזה שלא נתייעץ עם הנשיאים, כי אם היה דבר מה להתייעץ למה באמת לא התייעץ, והלא כתיב (יחזקאל ז') ובקשו עצה מזקנים, וכן (משלי כ') מחשבות בעצה תכן, וכדומה. ואולי יש לומר משום דמעשה המשכן הראה הקב"ה למשה בתמונה של אש, והורהו כל פרטיו ודקדוקיו עד שלא נראה לו מקום להסתפק כדאיתא במנחות כ"ט א', ושוב אינו כבוד המקום שאחר דבריו יטכס עצה עם אנשים. [אדר"נ פ' י"א].
ראו קרא ה' בשם. א"ר יצחק, אין מעמידין פרנס על הצבור אלא א"כ נמלכין בצבור, שנאמר ויאמר משה ראו קרא ה׳ בשם בצלאל, אמר ליה הקב"ה למשה, משה הגון לפניך בצלאל, אמר ליה, רבש"ע, אם לפניך הגון לפני לא כש"כ, אמר ליה, אעפ"כ לך אמור להם לישראל כבועיין בתשב"ץ סי' קנ"ה וסי' קס"ב שלמד מדרשה זו, דמלך שממנה רב ונשיא בישראל בלא רשות ורצון הקהלה לא מהני לענין שיהיה יכול לדון בכפיה [בזמנים הקודמים] ולהיות פטור מלשלם אם טעה בשקול הדעת כדין מומחה, מדחזינן שגם הקב"ה נמלך בצבור, ועיין באו"ח סי' קנ"ג. .
(ברכות נ"ה א׳)
מלאכת מחשבת. תניא, נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, לענין שבת פטור, מאי טעמא, מלאכת מחשבת אסרה תורה כגר"ל דבעינן שיעשה מעשיו כמו שחשב בתחלה לעשות וכמו שצייר בזה. ואע"פ דלשון זה לא כתיב במלאכות שבת רק במעשה המשכן, אך מפני שכל מלאכות שבת ילפינן ממשכן, היינו כאותן מלאכות שהיו במשכן, כמבואר בשבת מ"ט ב' ולכן גם לענין זה ילפינן ממשכן, כמו שבמשכן עשו מלאכות מכוונות לפי המחשבה והציור מקודם, כך אין חייבים בשבת אלא רק באופן כזה, ולא אם נשתנתה מכפי המחשבה והציור. ויש בזה הרבה חלוקי דינים ומבוארים ברמב"ם פ"א משבת, ועוד יתבאר ענין זה לפנינו אי"ה בפ' ויקרא בפסוק או הודע אליו חטאתו. –
וע' בתוס' שבת ק"י ב' ועוד בכ"מ שהביאו דעת השאלתות בענין דבר שאינו מתכוין דקיי"ל דפטור, דזה רק בשבת ולא בשאר איסורים, ולא ביאר טעמו, ותוס' ורא"ש חלקו עליו, ובאמת מכאן יש סמך נאמן לדעת השאלתות, דכיון דבשבת בעינן מלאכת מחשבת, היינו שתעשה מלאכתו כפי שחשב וצייר בדעתו ממילא דבר שאינו מתכוין פטור, כיון דלא נעשית הדבר כפי כונתו ומחשבתו, משא"כ בשאר איסורים דלא בעינן מלאכת מחשבת כמבואר בכריתות י"ט ב' המתעסק בחלבים ועריות חייב, ר"ל אפילו חשב לאכול שומן ואכל חלב, א"כ ממילא חייב גם בדבר שאינו מתכוין, ודו"ק.
.
(ב"ק כ"ז ב׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך